×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר י״אתנ״ך
א֣
אָ
(א)  אוַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔יםב רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙י״י֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר⁠־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔הי״י֔ וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (ב) וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃ (ג) וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם⁠־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי⁠־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (ד) וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃ (ה) זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת⁠־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר⁠־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת⁠־הֶחָצִ֥יר וְאֶת⁠־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת⁠־הַשּׁוּמִֽים׃ (ו) וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל⁠־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃ (ז) וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע⁠־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃ (ח) שָׁ֩טוּ֩ג הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃ (ט) וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃ (י) וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת⁠־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר⁠־אַ֤ף יְהֹוָה֙י״י֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא⁠־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת⁠־מַשָּׂ֛א כׇּל⁠־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃ (יב) הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם⁠־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי⁠־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת⁠־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃ (יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי⁠־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה⁠־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃ (יד) לֹֽא⁠־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת⁠־כׇּל⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ (טו) וְאִם⁠־כָּ֣כָה׀ אַתְּ⁠־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם⁠־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל⁠־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃ (טז)  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה⁠־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי⁠־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃ (יז) וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן⁠־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא⁠־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃ (יח) וְאֶל⁠־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜רד הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאׇזְנֵ֨י יְהֹוָ֜הי״י֜ לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי⁠־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָ֥הי״י֥ לָכֶ֛םה בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃ (יט) לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃ (כ) עַ֣ד׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר⁠־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי⁠־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ (כא) וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ⁠־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃ (כב) הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת⁠־כׇּל⁠־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃ (כג)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהֹוָ֖הי״י֖ תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם⁠־לֹֽא׃ (כד) וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֔הו וַיְדַבֵּר֙ אֶל⁠־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃ (כה) וַיֵּ֨רֶד יְהֹוָ֥הי״י֥ ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן⁠־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל⁠־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃ (כו) וַיִּשָּׁאֲר֣וּז שְׁנֵֽי⁠־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣םח הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ (כז) וַיָּ֣רׇץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ (כח) וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן⁠־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃ (כט) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל⁠־עַ֤ם יְהֹוָה֙י״י֙ נְבִיאִ֔ים כִּי⁠־יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶת⁠־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃ (ל) {שביעי} וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (לא) וְר֜וּחַ נָסַ֣ע׀ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗הי״י֗ וַיָּ֣גׇז שַׂלְוִים֮ מִן⁠־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל⁠־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ (לב) וַיָּ֣קׇם הָעָ֡ם כׇּל⁠־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכׇל⁠־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל׀ י֣וֹם הַֽמׇּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ט אֶת⁠־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (לג) הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙י״י֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙י״י֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ (לד) וַיִּקְרָ֛א אֶת⁠־שֵֽׁם⁠־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי⁠־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת⁠־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃ (לה) מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ב כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <כמתאנֲנים? לא כן אלא בשוא לבד>
• מ"ג דפוס ונציה=כְּמִתְאֹ֣׆ְנִ֔ים (!) בנו"ן הפוכה.
ג שָׁ֩טוּ֩ =סימון של טעם כפול מלעיל לפי כללי הדקדוק, וכן הכריעו במהדורת קורן ובתיקון קוראים חורב (ובקריאתו של הרב ירמיהו וידר).
• א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו=שָׁטוּ֩ (תלישא קטנה בסוף התיבה כנהוג) <ש֩טו֩ מלעיל? על וי"ו ואין בו הכרעה כמ"ש>
• סימנים=שָׁטוּ֩ (מלרע) לפי מנהגי הקריאה של הספרדים והתימנים.
ד וְאֶל⁠־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו (בקדמא ואזלא) <רביעי? לא כן אלא בקדמא ואזלא>
• דפוסים וקורן=וְאֶל⁠־הָעָ֣ם תֹּאמַ֗ר (מונח רביעי)
ה יְהֹוָ֥הי״י֥ לָכֶ֛ם =ל,ב,ש,ש1,ק3?,ו (מרכא ותביר)
• ברויאר ציין ספק לגבי טעם המרכא בכתי"ל (שמא הוא דרגא כמו במ"ק דפוס ונציה?), אבל טעם המרכא נראה בכתי"ל למרות הטשטוש (וכך דעתו של דותן).
ו וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֔ה =ל?,ב,ש,ש1,ק3,ו (בשתי נקודות של זקף קטן)
• דפוסים וקורן=<וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה> (מונח ונקודה אחת של רביע); ולפי המקליד גם ל=מֹשֶׁ֗ה (בנקודה אחת של רביע) ואף ברויאר ציין ספק. שתי נקודות הזקף נראות היטב בכתי"ל, אבל ייתכן שיש נסיון מחיקה לנקודה העליונה וכן דעתו של דותן.
• דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ז וַיִּשָּׁאֲר֣וּ =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ (חסר דגש באות יו"ד)
• הערות ברויאר ודותן
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ח עֲלֵהֶ֣ם =ב,ש,ש1,ק3[תיקון],ו ומסורת-ל וטברניות ומ"ש (כתיב חסר יו"ד)
• ל!=עֲלֵיהֶ֣ם (כתיב מלא יו"ד)
ט וַיַּֽאַסְפוּ֙ =ל,ב,ש,ש1,ק3,ו
• ברויאר ציין בספק שכתוב כאן וַיַּאֲסְפוּ֙ (חתף פתח באות אל"ף), אבל דותן והמקליד הבינו את הסימן בתור געיה מטושטשת באמצע, ומעיון בכתי"ל נראה שהצדק איתם.
E/ע
הערותNotes
(א) [פסקא פה] ויהי העם כמתאוננים – אין ויהי אלא שהיה להם דבר מתחילה. מלמד שהיו מקולקלים, וחזרו לקלקולם הראשון. ויהי העם – אין העם אלא הרשעים, שנאמר מה אעשה לעם הזה (שמות י״ז:ד׳), עד אנה ינאצוני העם הזה (במדבר י״ד:י״א), העם הזה העם המאנים לשמוע (ירמיהו י״ג:י׳). וכשהוא קוראן עמי – אין עמי אלא כשרים, שנאמר שלח עמי ויעבדני (שמות ח׳:ט״ז), עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי (מיכה ו׳:ג׳), עמי זכור נא (מיכה ו׳:ה׳). כמתאוננים – אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום, שכן הוא אומר ביורם בן אחאב דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי (מלכים ב ה׳:ז׳). וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש מפלשתים (שופטים י״ד:ד׳). רבי אליעזר אומר: אין כמתאוננים אלא כמתלהמים. וכן הוא אומר דברי נרגן כמתלהמים (משלי כ״ו:כ״ב). וכן הוא אומר ותרגנו באהליכם (דברים א׳:כ״ז). מהו כמתלהמים? סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסם, שנאמר והם ירדו חדרי בטן (משלי י״ח:ח׳). רבי יהודה אומר: אין כמתלהמים אלא כמדוים את עצמם, שנאמר לא אכלתי באוני ממנו (דברים כ״ו:י״ד). רבי אומר: כמתאוננים רע – אין לי אלא עבודה זרה, שנאמר כי תעשו הרע בעיני י״י (דברים ל״א:כ״ט). באזני י״י – מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום. היה רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מקלל את המלך, היה המלך עובר. אמרו לו: שתוק, שלא ישמע המלך. אמר להם מי אמר לכם? שלא היתה כוונתי כי אם להשמיעו. אף ישראל מתכוונים להשמיעו למקום. וישמע י״י – שמע המקום ונתמלא עליהם חימה. ותבער בם אש י״י – ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מתחתיה, עד שלא עמדו, לא בין החיים למתים ולא בין המתים לחיים, שנאמר: ויעמד בין המתים ובין החיים. אבל כן לא עמדו אלא בין מתים לחיים ולא בין חיים למתים. אבל אי אתה יודע במי נגעה האש תחילה, והרי הוא אומר ותאכל בקצה המחנה, יש אומרים אלו הגרים הנתונים בקצה המחנה. רבי שמעון בן מנסיא אומר: ותאכל בקצה המחנה – במוקצים שבהם, בגדולים שבהם, וכן הוא אומר וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין (שופטים י״א:י״א). (ב) [פסקא פו] ויצעק העם אל משה – וכי מה היה משה מועילם, והלא אין ראוי לומר אלא ויצעק העם אל י״י. ומה תלמוד לומר: ויצעק העם אל משה? היה רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו, והלך לו הבן ההוא אצל אוהבו של מלך, אמר לו: צא ובקש לי מאבא. כך הלכו ישראל אל משה, אמרו לו: בקש עלינו מלפני המקום. יכול שעיכב משה בידן? – תלמוד לומר: ויצעק משה אל י״י. יכול שעיכב בידו המקום? – תלמוד לומר: ותשקע האש, ששקעה האש במקומה. אלו חזרה לה לשמים – סופן היו חוזרים לקלקולם, ואלו חזרה לאחת מכל הרוחות – היתה קופלת את כל הרוח והולכת, אלא ותשקע האש – ששקעה במקומה. (ג) ויקרא שם המקום ההוא תבערה – אין תבערה, אלא כאדם שהוא אומר תבער אש פלוני במקום כך אמר להם משה לישראל: עשיתם תשובה – ותשקע האש, ואם לאו – עדין היא במקומה. כי בערה בם אש י״י – על מה שאירע נקרא, ולא כך היה שמו מקודם. כיוצא בו ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה (שמות י״ז:ז׳), ולא כך היה שמו מקודם? – תלמוד לומר: על ריב בני ישראל, על מה שאירע נקרא שמו. כיוצא בו ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה (במדבר י״א:ל״ד). יכול כך היה שמו מקודם? תלמוד לומר: כי שם קברו את העם המתאוים, על מה שאירע נקרא. (ד) עדין אי אתה יודע מי היו אותם המרגילים את ישראל לדבר עבירה, הרי הוא אומר: והאספסוף אשר בקרבו – אלו הגרים המוסיפים מכל מקום. רבי שמעון בן מנסיה אומר: אלו הזקנים. נאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר י״א:ט״ז). אם כך היו הזקנים – קל וחומר לשאר בני אדם. כיוצא בו ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו׳:ב׳), מה היו בני הדיינים עושים? היו אוחזים נשים מן השוק, ומענים אותם. אם כך היו בני הדיינים עושים – קל וחומר לשאר הטרטין. התאוו תאוה – יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו מימיהם? תלמוד לומר: התאוו תאוה, היו מתרעמין על המן, שהיה יורד בכל יום, ולא היו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם, שנאמר וישובו ויבכו גם בני ישראל – מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל. ויאמרו מי יאכילנו בשר – וכי מפני שלא היה להם בשר מתרעמים? והלא כבר נאמר: וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר (שמות י״ב:ל״ח). יכול אכלום במדבר? והלא בכניסתן לארץ הוא אומר: ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן (במדבר ל״ב:ו׳). אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום. (ה) [פסקא פז] זכרנו את הדגה – וכי יש בעיניין, שהיו המצרים נותנים להם דגים בחנם? והלא כבר נאמר ואתם לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם (שמות ה׳:י״ח). אם תבן לא היו נותנים להם בחנם, דגים היו נותנים להם בחנם? – ומה אני אומר חנם – חנם מן המצות. ואת הקשואים – רבי שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו? משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג, והיה יושב ומפקדו ואומר לו: הנראה שלא יאכל מאכל רע, ולא ישתה משקה רע. ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו, לומר: לא מפני שאוהבני, אלא שאי אפשר לו שאוכל. וחכמים אומרים מן היה להם לישראל – לכל דבר שרוצים, אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו. אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב. (ו) [פסקא פח] ועתה נפשינו יבשה אין כל – אמרו: עתיד לתפח בתוך כריסינו להרגנו. יש לך ילוד אשה שאין מוציא מה שאוכל? אמרו לו לרבי שמעון: ומה אתה מקיים (דברים כ״ג) ויתד תהיה לך על אזניך? אמר להם מה שתגרי אומות העולם מוכרים להם – יוצא מהם, אבל המן – אין יוצא מהם לעולם. שנאמר לחם אבירים אכל איש (תהלים ע״ח:כ״ה). במובלע באיברים. אין כל בלתי אל המן עינינו – את סבור כל מה שאמר זה אמר זה, אלא מה שלא אמר זה לא אמר זה: ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם: בואו וראו על מה אלו מתרעמים עלי. והמן כזרע גד הוא, ועינו כעין הבדולח. כעניין שנאמר וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח (בראשית ב׳:י״ב). כיוצא בו אתה אומר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני (בראשית ל״ח:כ״ו). והמקום הסכים על ידו ולא יסף עוד לדעתה (בראשית ל״ח:כ״ו). כיון שידע שכלתו היא – לא יסף עוד לדעתה. כיוצא בו אתה אומר: ואתה עיף ויגע (דברים כ״ה:י״ח). על ישראל הוא אומר ואתה עיף ויגע, ועל עמלק הוא אומר ולא ירא אלהים (דברים כ״ה:י״ח). כיוצא בו מדוע בושש רכבו לבוא (שופטים ה׳:כ״ח). אמרה אמו של סיסרא חכמות שרותיה תעננה אף היא תשיב אמריה לה (שופטים ה׳:כ״ט). אמרה אשתו הלא ימצאו יחלקו שלל (שופטים ה׳:ל׳). נתגלו דברים שאמרה אמו של סיסרא לדבורה ברוח הקודש. אמרה לה: אל תצפי לבנך סיסרא מעתה, כן יאבדו כל אויביך י״י (שופטים ה׳:ל״א). כיוצא בו (שמואל א ד׳) אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה – עד כאן אמרו צדיקים, אבל רשעים אמרו אלה הם האלהים המכים את המצרים בכל מכה במדבר (שמואל א ד׳:ח׳). אמרו עשר מכות היו לו, והביאם על המצרים, שוב אין לו מכה מעתה. אמר להם המקום: אתם אומרים שאין לי מכה? מכה אביא אליכם שלא נהייתה מעולם. והיה אחד מהם יושב בטבור, ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו, וחוזר לתהום. וכן הוא אומר ותכבד יד י״י על האשדודים (שמואל א ה׳). כיוצא בו ויאמרו כל השרים וכל העם אל הכהנים אין לאיש הזה משפט מות, ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם מיכה המורשתי היה נביא, ההמת המיתו חזקיה מלך יהודה (ירמיהו כ״ו) – עד כאן אמרו צדיקים, אבל רשעים מהם אומרים גם איש מתנבא בשם י״י אוריהו בן שמעיהו. וישמע המלך יהויקים ויבקש המלך להרוג... וישלח המלך יהויקים אנשים על מצרים ויוציאו את אוריה (ירמיהו כ״ו:כ״ג). אמרו: כשם שאוריה נהרג – כך ירמיהו חייב ליהרג. אך יד אחיקם בן שפן היה את ירמיה לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו. כיוצא בו חי י״י שכבי עד הבוקר (רות ג׳:י״ג). לפי שהיה יצר הרע יושב ומצערו כל הלילה, ואומר: אתה פנוי ומבקש אשה, והיא פנויה ומבקשת איש. מלמד שהאשה נקנית בבעילה: עמוד ובוא אליה ותהי לך לאשה. נשבע ליצרו הרע: חי י״י אם אגענה. ולאשה אמר: שכבי עד הבוקר. אף כאן אתה אומר אין כל בלתי אל המן עינינו. את סבור שעל מה שאמר זה לא אמר זה ועל שאמר זה לא אמר זה: ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם: בואו וראו על מה אלו מתרעמים עלי. והמן כזרע גד הוא, ועינו כעין הבדולח. כעניין שנאמר וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח (בראשית ב׳:י״ב). (ח) [פסקא פט] שטו העם ולקטו – יכול מפני שמצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים? תלמוד לומר: שטו העם. לפתח ביתו היה יושב ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך וחם השמש ונמס (שמות ט״ז:כ״א). וטחנו בריחים – והלא לא ירד לריחים לעולם. אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנטחנים שבריחים. או דכו במדוכה – והלא לא דכו במדוכה לעולם. אלא מלמד שנשתנה להם לכל הדוכים במדוכה. יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד? מנין אתה אומר: כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים, אלא מן המן היתה מתקשטת – תלמוד לומר: דכו – או דכו. ואומר זה ארבעים שנה י״י אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳). ובשלו בפרור – והוא לא ירד לקדירה לעולם. אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתבשלים בקדירה. ועשו אותו עוגות – והוא לא ירד לתנור לעולם. אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתאפים בתנור. יכול לא היה משתנה אלא לאלו בלבד? מנין לשאר המלקטים שבשדה? תלמוד לומר: לקטו ולקטו. משל לאדם שאמר: רוצה אני שאוכל ענבים, רוצה אני שאוכל תאנים. והיה טעמו כטעם לשד השמן – זהו לשון טורקים. דבר אחר: משמש לשלשה לשונות: הלייש והשמן והדבש. כלייש זה, שערוך בשמן ומקוטף בדבש – כך היה ברייתו של מן, וכך היו ישראל כשרים אוכלים אותו. דבר אחר: והיה טעמו כטעם לשד השמן – מה הדד הזה לתינוק עיקר והכל טפילה לו – כך היה המן עיקר לישראל והכל טפילה להם. דבר אחר: מה הדד הזה אפילו תינוק יונק הימנו כל היום כולו אינו מזיקו – כך המן אפילו ישראל אוכלים מהם כל היום כולו אינו מזיקן. דבר אחר: מה הדד הזה שהוא מין אחד ומשתנה למינים הרבה – כך היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהם רוצים. משל אומר לאשה: אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. דבר אחר: מה הדד הזה תינוק ומצטער בשעה שפורש ממנו – כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן, שנאמר וישבות העם ממחרת (יהושע ה׳). משל אומרים לאדם: מפני מה אתה אוכל פת שעורים? – מפני שאין לי פת חיטים. מפני מה אתה אוכל חרובים – מפני שאין לי דבילה. כל אלו היו בידן של ישראל. אותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה, שאכלו ממנו כל מ׳ שנה – לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען. (ט) וברדת הטל – מלמד שהיה יורד על האיסקופים ועל המזוזות. יכול יהיו אוכלים מטונף ומלוכלך? – תלמוד לומר: והנה על פני המדבר דק מחוספס (שמות ט״ז:י״ד), כגליד היה יורד תחילה, ונעשה לארץ כמין סק בקוטלא, והמן יורד עליו, ומשם היו ישראל מלקטים ואוכלים – הרי למטה. אבל למעלה, יכול יהיו השקצים והזבובים שוכבים עליו? תלמוד לומר: ותעל שכבת הטל (שמות ט״ז:י״ד). מלמד שהיה מונח כמין דלוסקמא, והם קורים קריאת שמע ומתפללים, ואדם יוצא לפתח ביתו, ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו. ואחר כך וחם השמש ונמס (שמות ט״ז:כ״א). כיוצא בדבר רבי שמעון אומר: מפני מה לא היה יורד בפעם אחד בשנה? כדי שיהפכו את לבן לאביהם שבשמים. משל למה הדבר דומה? למלך שגזר על בנו להיות מפרנסתו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא בשעת פרנסתו. פעם אחת חזר וגזר עליו, להיות מפרנסתו בכל יום. אמר הבן: אפילו איני מקבל פני אבי אלא בשעת פרנסתי – דיי לי. כך ישראל: היו בביתו של אדם חמש זכרים או חמש נקיבות – היה יושב ומצפה ואומר: שמא לא ירד המן למחר, ונמצינו מתים ברעב? יהי רצון מלפניך שירד. ונמצאו הופכים את לבם לשמים. כיוצא בדבר רבי דוסתאי ברבי יוסי אומר: מפני מה לא ברא המקום חמים בירושלם כחמי טבריה? – כדי שלא יאמר אדם לחבירו נלך ונעלה לירושלם, הא אם אין אנו עולים אלא בשביל רחיצה אחת דיינו. ונמצאת עלייה שלא לשמה. (י) [פסקא צ] וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו – היה רבי נהורי אומר: מנין שהיו ישראל מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות? מלמד שהיה אדם נושא את אחותו ואחות אביו ואחות אמו, ובשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות – היו מצטערים. בוכה למשפחותיו – לפי שגבה לבם בחטא, נזדווגו משפחות משפחות – והוא אומר את הדברים ברבים. איש לפתח אהלו – מלמד שהיו ממתינים למשה עד שיוצא מפתח בית המדרש, והם יושבים ומתרעמים. ויחר אף י״י מאוד ובעיני משה רע – כאן הקב״ה ממיך ומשה מגביה, אבל במעשה העגל הקב״ה מגביה ומשה ממיך. (יא-יב) [פסקא צא] ויאמר י״י אל משה למה הרעות לעבדך האנכי הריתי את כל העם הזה ואם אנכי ילדתיהו – והיכן דבר לו כן? בשעה שאמר לו לך נחה את העם אל אשר דברתי לך (שמות ל״ב:ל״ד). לפיכך הדבר תלוי בך. או לא תלוי בך? תלמוד לומר: וידבר י״י אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. אמר להם: היו יודעים שסרבנין וטרחנין הם. אלא על מנת שתקבלו עליכם שיהו מקללים אתכם, וסוקלים אתכם באבנים. (יג) מאין לי בשר – וכי אחד הוא או שנים לסובלם? (טו) אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג – לפי שהראה הקב״ה למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהם. היה רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שיצא ליהרג הוא ובניו, אמר לספקלטור: הרגני עד שלא תהרוג את בניי. לא כשם שנאמר בצדקיהו וישחט את בני צדקיהו לעיניו ואחר כך את עיני צדקיהו עיור (מלכים ב כ״ה:ז׳). כך אמר משה לפני המקום: אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג. הא יפה לי להורגני תחילה ואל אראה בפורענות העתידה לבוא עליהם. (טז) [פסקא צב] ויאמר י״י אל משה אספה לי שבעים איש – למה נאמר? לפי שהוא אומר לא אוכל אנכי לבדי. א״ל המקום: מה שבקשת נתתי לך. אספה לי – שתהא סנהדרין לשמי, שבכל מקום שנאמר לי קיים לעולם ולעולמי עולמים: בכהנים הוא אומר וכהנו לי (שמות כ״ח). בלוים הוא אומר והיו לי הלוים (במדבר ח׳). בישראל הוא אומר כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כ״ה:נ״ה). בבכורות הוא אומר כי לי כל בכור בבני ישראל (במדבר ח׳:י״ז). במקדש הוא אומר ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳). במזבח הוא אומר מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ׳:כ׳). בשמן המשחה הוא אומר כי ראיתי בבניו לי מלך (שמואל א ט״ז:א׳). בקרבנות הוא אומר להקריב לי במועדו (במדבר כ״ח:ב׳). הא בכל מקום שנאמר לי – קיים לעלם ולעולמי עולמים. שבעים איש – שתהא סנהדרים של שבעים. שבעים איש – שיהו בעלי חכמה בעלי גבורה וותיקים ופסיפים. מזקני ישראל – לא במקום אחד ולא בשנים המקום חולק כבוד לזקנים, ובכל מקום שאתה מוצא זקנים המקום חולק כבוד לזקנים. כיוצא בו אתה אומר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג׳:ט״ז). ואל משה אמר עלה אל י״י אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל (שמות כ״ד:א׳). ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם (שמות כ״ד:י״ד). ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ויקרא ט׳:א׳). הא בכל מקום שאתה מוצא זקנים – המקום חולק כבוד לזקנים. רבי שמעון בן יוחי אומר: מנין שאף לעתיד לבוא כן, המקום חולק כבוד לזקנים? – שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך י״י צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד (ישעיהו כ״ד:כ״ג). והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שאמר והיה העולם עתיד לחלוק כבוד לזקנים – קל וחומר בשר ודם עתיד לחלוק כבוד לזקנים. וכן אתה מוצא שהמקום מצטער על זקן אחד כנגד כל ישראל, שנאמר קצפתי על עמי חללתי נחלתי (ישעיהו מ״ז:ו׳), כביכול מחוללים על הכל. אבל על זקן הכבדת עולך מאד (ישעיהו מ״ז:ו׳). אשר ידעת כי הם זקני העם – אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני. כי הם זקני העם ושוטריו – מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה אלא אם כן יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרננות עליו, ואומרים: איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם ושוטר. כמה שנאמר: ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר (שמות ה׳:י״ט). ואמרת: הואיל וראו עצמם בצער ההוא של מצריים – יבואו ויראו בריוח עמהן. ולקחתם אותם אל אהל מועד – אמר לו קחם בדברים תחילה: אמור להם דברי שבח: אשריכם שנתמניתם. – וחוזר ואומר להם דברי פגם: היו יודעים שסורחנים וסורבנים הם. על מנת כן תהו מקבלים עליכם, שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים. – מה שהתנתי עמך התנה עמהם. והתיצבו שם עמך – הכניסם עמך אל אהל מועד, ויהיו כל ישראל נוהגים בהם אימה ויראה וכבוד כמו נוהגים בך, ויהיו אומרים: חביבים אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב״ה. (יז) [פסקא צג] וירדתי – זו אחת מעשר ירידות שכתובות בתורה: וירדתי עמך, ולא עמהם. ואצלתי מן הרוח – למה משה דומה באותה שעה? – לנר שמונח על גבי מנורה, ודלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר אורו כלום, כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום. ונשאו אתך – למה נאמר לפי שהוא אומר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם (דברים א׳:י״ב), לכך נאמר ונשאו אתך במשא העם. (יח) [פסקא צד] ואל העם תאמר התקדשו למחר – אין התקדשו אלא התקינו עצמכם לפורענות. כן הוא אומר התקם כצאן לטבחה, הקדישם ליום הריגה (ירמיהו י״ב:ג׳), ואומר קדשו צום קראו עצרה (יואל א׳:י״ד), ואומר וקדשתי עליך משחיתים (ירמיהו כ״ב:ז׳). (כ) עד חודש ימים – בכשרים הוא אומר עד חודש כשמתמצים ומתמטים על מטותיהם ואחר כך היתה נשמתם יוצאה. ברשעים הוא אומר: הבשר עודנו בין שיניהם, כיון שהיה נותנו לתוך שיניו לא היה מגיע לפוסקו עד שנשמתו יוצאה. והיה לכם לזרא – שתהו מרחיקים אותו יותר ממה שהייתם מקרבים אותו. יען כי מאסתם את י״י – אמר להם המקום לישראל מי גרם לכם שתיכנסו לתוך הדברים הללו. היה רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה למלך שהיו בניו ועבדיו גונבין ומביאין אצלו והיה מקבל מידן והיו הכל אומרים אילו לא היה שפוי במעשיהן לא היה מקבל מידן כך. אמר להם המקום לישראל מי גרם לכם לומר דברים הללו? שנתתי שכינתי ביניכם, שאלו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם לתוך דברים הללו, לכך נאמר יען כי מאסתם את י״י. (כא) [פסקא צה] ויאמר משה שש מאות אלף רגלי – רבי שמעון בן יוחי אומר: רבי עקיבה היה דורש בו דבר אחד ואני דורש בו שני דברים, ודבריי נראים משל רבי: הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר – ספיקין הן להן. ואני אומר: וכי מפני שאין להם בשר הם מתרעמים? והלא כבר נאמר ביציאתם ממצרים (שמות י״ב) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר. יכול שאכלום במדבר? תלמוד לומר: ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן (במדבר ל״ב:ו׳). אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. את כל דגי הים יאסף להם – אפילו אתה מכניס להם דגים לאכול היו מתרעמים. והלא הלכה עמהם באר במדבר והיתה מעלת להם דגים שמנים יותר מצרכם. – אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. דבר אחר: לפי שהראהו המקום למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהן. אמר משה לפני המקום: אדני, כלום הגון להם שתתן להם ותהרגם? אומרים לחמור טול כור של חטים ונחתוך ראשך? אומרים לאדם טול ככר ורד לשאול? אמר לו: אם לאו מה אתה אומר? אמר לו הריני הולך ומפייסם. אמר לו עד שאתה כאן – אני אומר לך שאין שומעים לך. כיון שהלך משה אצלם, אמר להם: היד י״י תקצר? (תהלים ע״ח) הן הכה צור ויזובו מימיו ונחלים ישטופו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו? אמרו: פשרה היא זו. אין בו כח לתת אלינו שאלתינו. (כו) וישארו שני אנשים במחנה – יש אומרים בקלפי נשתיירו, לפי שאמר לו הקב״ה למשה לבור לו שבעים זקנים, אמר משה: מה אני עושה? הרי הם נופלים ששה וששה לכל שבט ושבט, וחמשה חמשה לשני שבטים. איזה שבט מקבל עליו לבור ממנו חמשה? עשה משה תקנה: נטל פתקים וכתב עליהם זקן ונטל שני פתקים חלקים, ובללן והטילם לתוך קלפי. אמר להם בואו וטלו פתקיכם. כל מי שנטל פתק וכתוב עליו זקן היה אומר לו משה כבר קידשך המקום, וכל מי שהיה נוטל פתק שלא היה כתוב בתוכו זקן היה משה אומר לו: מן השמים הוא, מה אני יכול לעשות לך? כיוצא בו אתה אומר ואת פדויי השלשה (במדבר ג׳:מ״ו). אמר משה: מה אני אעשה? עכשיו כל אחד ואחד אמר פדאני לוי. עשה משה תקנה: נטל פתקים וכתב עליהם לוי, ונטל פתקים וכתב עליהם כסף חמשת שקלים, ובללם והטילם בקלפי. אמר להם בואו וטלו פתקיכם. כל מי שנטל פתקו וכתוב היה עליו בן לוי – אומר לו כבר אתה פדוי. ומי שנטל פתקו וכתוב עליו כסף חמשת שקלים – היה משה אומר לו צא ותן פדיונך. רבי שמעון אומר: במחנה נשתיירו, לפי שראו את משה שמברר לו הזקנים, אמרו אין אנו כדי לגדולה זו. הלכו והטמינו את עצמם. אמר להם המקום: אתם מעטתם עצמכם – אני אגדל אתכם יותר מכולם. בשבעים זקנים אומר ויתנבאו ולא יספו יתנבאו לפי שעה. באלדד ומידד הוא אומר ויתנבאו במחנה, שהיו מתנבאים עד יום מותם. ומה היו אומרים? משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. (כז) [פסקא צו] וירץ הנער ויגד למשה – יש אומרים זה יהושע, כעיניין שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות ל״ג:י״א). רבי שמעון אומר: הרי הוא אומר ויען יהושע בן נון משרת משה, הא לא היה ראשון יהושע. (כח) אדני משה כלאם – אמר: רבוני, כלאם מן העולם, בני אדם שמבשרים בשורה זו רעה. רבי אומר: אוסרם בזיקים ובקולרות, כמה שנאמר ונתתם אותו בית הכלא (ירמיהו ל״ז:ד׳). (כט) ויאמר לו משה המקנא אתה לי – אמר לו: יהושע, בך אני מקנא. לואי אתה כיוצא בו ולואי כל ישראל כיוצא בך. מי יתן את כל עם י״י נביאים. (ל) ויאסף משה אל המחנה – מלמד שלא הביא עליהם הפורענות עד שנכנסו כל הצדיקים במחנה. (לא) [פסקא צז] ורוח נסע מאת י״י – מלמד שהיתה פורחת כגזים האלו של צמר ויגז שלוים מן הים יש אומרים הרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה. ויטוש על המחנה כדרך יום כה – כלפי צפון. וכדרך יום כה. כלפי דרום. רבי שמעון אומר: כדרך יום כה מלמעלן וכדרך יום כה מלמטן. וכאמתים על פני כל הארץ – מלמד שהיתה פורחת ועולה על רום מן הארץ ב׳ אמות כדי שלא יהיו מצטערים עליהם בשעת לקיטתה. (לב) [פסקא צח] ויקם העם כל היום ההוא וגו׳ – אל תהי קורא הממעיט (אלא) הממעט העצלי׳ והחיגרי׳ שבהם כנסו להם מאה כור: וישחטו להם שטוח. רבי יהודה אומר: אל תהי קורא וישחטו אלא וישחטו מלמד שטעונים שחיטה. רבי אומר אין צריך שהרי כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר מלמד שטעונים שחיטה, ומה תלמוד לומר: וישטחו להם שטוח מלמד שהיתה עשויה משטיחים משטיחים. סביבות המחנה יכול כדרך שנכנסו הימנו הרבה כך אכלו ממנו הרבה? תלמוד לומר: הבשר עודנו בין שיניהם כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מתחיל לפוסקו עד שנשמתו יוצאה כעניין שנאמר: לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה בהם ויהרג במשמניהם (תהלים ע״ח:ל״א). ואף י״י חרה בעם – מלמד ששלח עליהם המקום מכה קשה שלא היה כיוצא בו מיום שיצאו ממצרים. (לד) ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה – יכול שהיה שמו מקודם? תלמוד לומר: כי שם קברו את העם המתאוים על מה שאירע נקרא ולא היה שמו מקודם. (לה) מקברות התאוה נסעו העם חצירות – הרי זו היתה בשעה שנצטרעה מרים.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144